כמו נשים רבות בישראל, אני מגיעה מבית מסורתי. לא בית דתי אדוק אבל, ערכים ומסורת תמיד תפסו אצלנו מקום של כבוד. כמו אחיותיי גם אני התחתנתי בגיל שכיום נחשב לצעיר, אך בניגוד אליהן, אני ובעלי החלטנו לא להביא ילדים כבר בשנה הראשונה לנישואינו. כמובן שאם כן הייתי נכנסת להריון במפתיע לא היינו מבצעים הפלה.
לא, זה לא שהשתמשנו באחד משלל אמצעי מניעה הקיימים כיום, זה בניגוד למה שאנחנו מאמינים. פשוט החלטנו לנסות ולדחות את הולדת הילד הראשון עד לסיום התואר הראשון שלי.
בהתחלה היינו בטוחים כי העובדה שאנחנו לא רוצים כרגע ילדים היא זו שהביאה לכך שאני לא נכנסתי להריון ולתומנו חשבנו שיש קשר בין המשאלות שלנו לבין התוצאות, שכן כאמור אנחנו לא מאמינים בשימוש באמצעים כגון: גלולות, קונדומים, טבעות או כל פתרון מניעה אחר. כידוע, מרשם לגלולות ניתן לקבל בפשטות ע"י גניקולוג.
אור חזק מכה בפנים
אך לאחר שסיימתי את התואר הרגשנו שהגיע הזמן ואנחנו מוכנים לילד. הרגשנו מוכנים מכל הבחינות, מהבחינה הכלכלית ומהבחינה הרגשית. מאחר ותחילה לא חשדנו בכלום, ניסינו במשך כחצי שנה להביא ילד – אך ללא כל הצלחה. ערכתי בדיקת הריון פעמיים ביום וכלום ! נאדה ! שום רמז או אות לילד – לא הגיע. התחלנו להיות מודאגים מאוד והתחלנו להפנים את העובדה שאין זה מקרה שעד כה לא נכנסתי להריון. הבנו שאין קשר ממשי בין הרצונות שלנו והשאיפות שלנו לבין העובדה שאני לא מצליחה להיכנס להריון.
בשלב זה חששותינו החלו לגאות. ניגשנו לבית חולים, עברנו בדיקות חודרניות, סריקות פולשניות ולבסוף נתבשרנו כי נצטרך לעבור טיפולי פוריות.
כשקיבלתי את הבשורה כי קיימת בעיה אצלי, נכנסתי לדיכאון. היה לי מאוד קשה לקבל את העובדה שאין ביכולתי להביא ילדים לעולם. שאלתי את עצמי לא פעם, איך זה שלאחיותיי אין בעיות ורק לי יש, אך אט אט הבנתי שלשאלות כגון אלו אין תשובה חד משמעית כמו גם שתשובה לכך לא תוכל לעזור לי לצאת מן המצב שבו אני שרויה. בעזרת העידוד של בעלי שכלל הרבה אורך רוח ואיתנות התחלו את מסכת הטיפולים. הבנתי שבעידן שבו בחירת מין הילוד היא אפשרית, אז לא הכול אבוד ויש תקווה. התחלתי לקרוא ספרות בנושא, נכנסתי לקהילת פורום באינטרנט, הצטרפתי לקבוצת תמיכה והתחלנו בטיפולים.
בסוף אתה תצא לעולם….
הטיפולים כללו הפריה חוץ גופית, מאחר ונראה כי התגלתה אצלי בעיה בחצוצרות. לאחר שנתיים של טיפולים, הפלה אחת, עליות והרבה ירידות, בדיקות וסקירות – זה קרה ! נכנסתי להריון והעובר שרד את התקופה הכי קריטית. זה היה קשה להאמין וכשראינו אותו בבדיקת אולטרסאונד – פרצנו בבכי: אני, בעלי ואפילו הרופא שטיפל בנו וליווה אותנו לאורך כל השנתיים – הזיל דמעה…
אלו היו השנתיים הכי קשות שעברתי בחיי אך בסופם הגיע תגמול שאין לו תחליף – בננו הבכור – ליאור. כל הטיפולים, הריצות לבית חולים, הזריקות והעצב היו שווים את הרגע המדהים שבו ליאור נולד והביא אל ביתנו אור גדול והרבה תקווה. אז מי אמר שאלוהים לא עוטף אותנו ברחמים ?
